<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קמ"ט</h1>
<h2>דף ו.</h2>
שאלת סופר שהיה לו לכתוב זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה [במדבר כ"ח], וכתב שני פעמים לה', ויש לו אימון ידים וזריזות לקלוף את השם כולו ממקומו בבת אחת, עד שעושה ממקום השם דוכסוסטוס רוצה לומר שני קלפים, ואותה קליפה שמקלף בה את השם בבת אחת הוא מסיר את השם כולו ממקומו שלם. ושאלתך היא אם אפשר זה, ולא יהיה איסור בדבר מטעם מחיקת השם, שהרי השם אינו נמחק ולא נגרד אלא שמסיר אותו ממקומו שלם וגונזו. ואם זה הוא מותר, אם כן בפרשה פתוחה שנעשית סתומה, או סתומה שנעשית פתוחה, שכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' ס"ת פ"ח ה"ג] שאין לה תקנה אלא בסילוק היריעה, וכתבו האחרונים ז"ל שטעם הדבר הוא מפני מחיקת השם, לפי שברוב הפרשיות יש שמות בתחילתם או בסופם, אם כן בכיוצא בזה יש תקנה שיקלף את השם ממקומו ויגנזנו ויכתוב במקומו דברי חול.
תשובה לקלף את השם מהגויל, אף על פי שאין בו משום מחיקת השם שהרי השם נשאר שלם, אבל ייראה דלכתחילה אסור, שיש לחוש שמא לא תהיה הקליפה שלימה ויבוא לידי מחיקת השם. ואף על פי שהסופר סומך על זריזותו, ואומר בחכמתי כי נבונותי [ישעי' י'] אני יודע להיזהר מזה, נאמר לו אל תסמוך על זריזותך, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' [משלי כ"א] בחשש מחיקת שמו הנכבד והנורא שנכתב בקדושה, שמא תבוא לידי פשיעה, ונדחה ידך ליפסוק הקליפה באמצע האות, ותבוא לידי מחיקת השם שיש בה לאו, ואל תכניס עצמך לבית הספק. ועוד, שהדיו הוא נבלע בגויל, ולפעמים עד שהוא נראה מבחוץ, וכשיקלף העליון נשאר רושם האות על התחתון, ודבר זה נראה ודאי שהוא אסור, שהרי נפסק השם חציו בעליון וחציו בתחתון, ואיך יוכל להינבא הסופר עד היכן מגיע רושם בליעת הדיו. ועוד, אם זה הסופר זריז, מה יעשו הסופרים האחרים שאינם זריזים כמוהו, וכי נתיר לאחד ונאסור לאחרים. וכיוצא בזה אמרו [פסחים ל"ז ע"א] גבי סריקין המצויירין בפסח, אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין, ואף אנו נאמר כל הסופרים יהיו אסורים לקלף את השם וסופר זה יהא מותר. וכל מה שאי אפשר להתירו לכל אין מתירין אותו לזריזים, שמא יבואו שאין זריזים לעשות כן ויבואו לידי איסור. ובפרק אלו מגלחין [מו"ק י"ד ע"א] לא התירו לכבס במועד למי שאין לו אלא חלוק אחד אלא מטעם דאזורו מוכיח עליו, הא בלאו האי טעמא הוו אסרי משום האי טעמא דאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרין, וכדאיתא בפרק כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב]. ודוקא שבות במקדש ולבני חבורה התירו דכולם זריזים הם, אבל לזריזים אחרים אסרו, שאין לחלק באיסורין בין זריז לשאינו זריז. ולא כל שבות נמי התירו להם, דסידור קנים ונטילתן אינו דוחה שבת כדאיתא במנחות [צ"ו ע"א] ובפרק כל הכלים [שבת קכ"ג ע"ב], והכי מוכח נמי בפסחים [ס"ד ע"א] גבי מקלות חדשים היו שם, ובפרק המוצא תפילין [ערובין ק"ג ע"א] גבי חותכין יבלת, הא אין לנו בזה אלא מה שמנו חכמים, אבל להתיר מדעתנו לזריזים מה שלא פירשו הם ז"ל זה אי אפשר.
וכן יש להביא ראיה שדבר זה אסור אפילו לזריזין, מדאמרינן בערכין [ו' ע"א] היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המיטה הרי זה יגוד ויגנוז, ופירוש יגוד יחתוך כמו גודו אילנא [דניאל ד'], ואם הגירסא היא יגור מלשון מגוררות במגירה [שבת פי"ז מ"ב], ובלשון משנה מגירה לגור בה את הגבינה, ואילו היה אפשר להתיר קליפה לא היה לו לגוד ולא לגור כל מקום השם, אלא יקלף אותו בקרדום ויגנוז, דהא אסיק התם דשם שלא במקומו לא קדוש, ויותר קל הוא זה בקורה ולא בגויל. וכן בפרק כל כתבי [שבת קט"ז ע"א] אמרינן גבי ספרי מינין קודר אזכרות שלהם וגונזן, ופירוש קודר נוקב כל הגויל ומסלקו, כמו מקדרין בהרים שבפרק כיצד מעברין [ערובין נ"ג ע"א] שפירש רש"י ז"ל נוקבין, וכמו קדירת קנה שבפרק אלו טרפות [חולין נ"ז ע"ב], וכמו קדורה אין מצטרפת בפרק העור והרוטב [שם קי"ט ע"ב], וכמו קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו [זבחים ס"ה ע"א], ויש גורסים מקרדין בהרים וכן כולם, ולא הזכירו קליפה, ומשמע דקליפה לא התירו. ובודאי דטעמא דמילתא משום חשש מחיקה, ולא חילקו בין זריז לשאינו זריז. ואפילו שלא במקום אזכרות היה אפשר לאסור זה בספר תורה, ולא מחמת הקליפה אלא מפני הכתיבה על מקום הקילוף, שלא מצינו לחכמים ז"ל שהזכירו בתיקון הטעות כשנפל בספר תורה קליפה כלל, אלא גרידה ביבש ומחיקה בלח, כדאמרינן בפרק הקומץ רבה [מנחות ל' ע"ב] הטועה בשם גורד וגו' ר' יצחק אמר אף מוחק, ואילו קליפה לא הזכירו. וכבר חילקו הראשונים ז"ל בין גרידה לקליפה גבי צנון שחתכו בסכין בפרק כל הבשר [חולין קי"א ע"ב] ובספר איסור משהו, ופירשו שהגרידה היא דקה שאינה יכולה להינטל בפני עצמה כולה כאחת, והקליפה היא נטילת כולה כאחת. ואם כן כשגורד בספר תורה נשאר הגויל כמות שהיה, אבל כשקולף הרי חילקו לשנים, ויש לאסור זה לפי דעת בעל הערוך ז"ל [ערך דוכסוסטוס] שפירש בשם הגאונים ז"ל שדוכסוסטוס הוא החלק הנשאר לצד הבשר וקלף הוא החלק שנקלף לצד השיער, ובלשון יוני דוך נקרא מקום וסוסטוס נקרא בשר, והרבה יש בתלמוד דוך פלן מקום פלוני, דוכתא מקום, ולפי דעת מי שכתב [רמב"ם הלכ' תפילין פ"א ה"ט] שספר תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול, אם כן כשמקלף מקום הכתיבה מה שנשאר הוא דוכסוסטוס ופסול לספר תורה.
ואף על פי שיש חולקים בזה ואומרים שדוכסוסטוס כשר לספר תורה, וגם הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפילין פ"א ה"ז] הוא מפרש בהיפך דוכסוסטוס וקלף, שאותו שהוא לצד השיער קורא אותו דוכסוסטוס ואותו שהוא לצד הבשר קורא אותו קלף, ולפי אלו הסברות יהיה מקום הקליפה כשר לספר תורה, אפילו הכי נראה לפסול בכאן, שלא התירו קלף ודוכסוסטוס לספר תורה אלא כשהוא כולו על הקלף וכולו על הדוכסוסטוס, אבל חציו על הגויל וחציו על הקלף ועל הדוכסוסטוס פסול. וכן כתב הריא"ף ז"ל בהלכות ספר תורה [ד' ע"ב] מהירושלמי [מגילה פ"א ה"ט], וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואפילו כולו על הקלף כתב ר"ח ז"ל שאין מתירין כן לכתחילה, והכי מוכח בגיטין [נ"ד ע"ב] ובפרק קמא דבבא בתרא [י"ד ע"א]. ומה שהזכירו שם היתר בקלף, בשעת הדחק שאני. ומכל זה למדנו שאין רשאים הסופרים לקלף אפילו שלא במקום אזכרות ולכתוב במקום הקליפה, לפי שאינו נקרא גויל אלא כשהוא שלם, כדאמרינן בריש השותפין שרצו [ב"ב ג' ע"א] גויל אבני דלא משפיין, שכל דבר שהוא שלם בין באבנים בין בעור נקרא גויל, וכיון שאותו מקום אינו נקרא גויל וכולו הוא גויל, פסול לספר תורה, דבעינן כולו גויל לכולי עלמא, לא חציו גויל וחציו קלף או דוכסוסטוס, ואפילו בדיעבד פסול. ולא מצינו שהתירו אלא כשהעור יש בו נקבים דקים, שאמרו [שבת ק"ח ע"א] כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, ואמרו עוד קולמוס בודקו כדאיתא בפרק המוציא יין וכן בפרק הקומץ רבה [מנחות ל"ה ע"א], ובפרק העור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב] אמרינן כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, אבל בקליפה יראה שהוא אסור אף על פי שהוא במקום מועט, שכיון שאם היתה כל היריעה כן היה פסול אני אומר דהוא הדין במקצתה, ואפילו במקום תיבה אחת, דמאן פלג לך, ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ובאיסורין שהם הלכה למשה מסיני אין לחזר אחר קולות במה שלא ראינו היתר נוהג. ובפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] אמרינן כל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שווה כלום, ואילו היה אפשר לתקן שלא בגרידה לא היו אומרים בלשון הזה.
ויותר טוב היה לקדור כל האזכרה ולדבק במקום הנקב מעט גויל בדבק, כמו שאני רואה הסופרים נוהגים, ויש להם על מה שיסמוכו בירושלמי דמגילה [פ"א ה"ט] דאמרינן התם ודובקין בדבק, והביאו הריא"ף ז"ל בהלכות ספר תורה [ד' ע"ב], או להניח המקום הנקוב, שאין הנקב פוסל ספר תורה כדמוכח בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"ט ע"א] דאמרינן התם נקב תוך הה"א כשר, ואותה תיבה החסירה יתלוה בין השיטין וישאר המקום נקוב. זה אפשר שיהיה יותר כשר מהקליפה. ואם תאמר, אם אפשר בתיקון זה למה אמרו אינו שוה כלום. יש לומר שתיקון זה הוא פוגם קצת הספר, והשוכר סופר לכתוב לו ספר תורה לא נתן לו שכר על ספר כזה, על כן הפסיד שכרו אף על פי שהוא כשר. אבל אם הקליפה היתה כשירה אין הספר נפגם בכך, שמנהג הסופרים לקלוף שלא במקום אזכרה. וגם למ"ד של לה' יכול לגרוד אותה, דהא אמרינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"ב] דכל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו. ואם כן כשבא לתקן יגרוד הלמ"ד וירחיב האות שלפניה על גבי גרד מקום הלמ"ד, ויקדור מקום האזכרה כעין ארובה ויגנזנה, וידבק במקום הנקב מעט גויל בדבק ויכתוב עליו האות החסירה כמנהג הסופרים, או יניחנו נקוב והאות החסירה יתלנה בין השיטין. ואף על פי שמקום הנקב נשאר פנוי, מה בכך, והלא אם לא היה נקוב ונשאר חלק אין ספר תורה נפסל בכך כיון שאין שם שיעור פרשה. וכן נהגו הסופרים להניח מקום פנוי בסוף שיטה כשהתיבה היא גדולה ומתחילין בשיטה שניה, והכי אמרינן בפרק הקומץ רבה [מנחות ל' ע"ב]. זה אפשר לעשות, אבל הקליפה הנזכרת איני רואה שתהיה מותרת כלל באזכרות, ואפילו שלא במקום אזכרות יש לפסול מחמת הכתיבה על מקום הקליפה. זה אני דן להלכה, אבל למעשה אני מניח הסופרים לקלוף ואיני מוחה בידם, לפי שבספר המצות [סמ"ק סימן ק"ס] הזכיר הקליפה ולא אסרה. ואם תאמר, אם כן כיון שיש תקנה בקדירת האזכרה לפרשה פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה, אם כן למה כתב הרמב"ם ז"ל שאין לו תקנה אלא בסילוק היריעה, יקדור האזכרה אם מפני מחיקת השם אסר הרב ז"ל. ויש לומר, שכיון שהאזכרה עצמה אין לה תקנה אלא בגניזה, כתב הרב ז"ל שאין לה תקנה אלא בסילוק היריעה, לפי שלא רצה הרב ז"ל לגלות היתר הקדירה, שמא חשש לאזכרה שלא ישליכוה למקום איבוד בפשיעה, מה שאין לחוש כן בסילוק היריעה, שאזכרה איידי דזוטרא מירכסא. זה נראה לתקן לפי דעתו על פי מנהג הסופרים הנוהגים קולא בתיקון הפרשיות מסתומה לפתוחה ומפתוחה לסתומה. בסתום חכמה יודיעוך. ובבואך ליטהר מן השמים יסייעוך. ורודפיך ירוצו ולא יגיעוך. כנפשך וכנפש שמעון בה"ר צמח זלה"ה.
